החלטה בתיק ב"ש 7257/04

1.         בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בגדר ת"פ 483/04. על פי כתב האישום המתוקן מיוחסות למשיב באישום הראשון מאות עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בכוונה כאמור וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. באישום השני מיוחסות למשיב עבירות של ידיעה כוזבת, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט.

2.         באי כוח המשיב חלקו על קיומן של ראיות לכאורה, כמו גם על קיומה של עילת מעצר, ובכל מקרה טענו כי דין המשיב להשתחרר ממעצר בפועל (אם כי באי כוח המשיב הציעו חלופות שיש בהן הגבלה ממשית על תנועות המשיב, כמעצר בית).

בטרם אבחן את מסכת הראיות המצויה בידי המבקשת, יש להקדים מספר מילים בנוגע למסגרת הכללית שביסוד כתב האישום.

3.         המשיב עסק במועדים הרלוונטיים בסחר במוניות ובתיווך ברישיונות למוניות (זכות ציבורית). בין היתר היה המשיב מקבל, ממי שהיו מעוניינים ברכישת זכות ציבורית ממשרד התחבורה, את סכומי האגרה שהיה עליהם לשלם למשרד עבור הרישיון. יצוין, כי מדובר בסכומים ניכרים ביותר (155,499 ש"ח או, במקרה של אדם שיש לו ותק כנהג מונית, 129,851 ש"ח). את סכומי האגרה הנ"ל, שהיה המשיב מקבל ממי שביקשו לרכוש רישיון למונית, היה המשיב אמור לשלם עבורם בבנק הדואר. לאחר התשלום, כשבידי המשיב שובר חתום בחותמת קופת הבנק, היה מועבר השובר למבקש הרישיון וזה היה פונה עם כל המסמכים, לרבות השובר, למשרד התחבורה לקבלת הזכות הציבורית.

טענתה המרכזית של המבקשת היא, שבתקופה שתחילתה בשנת 2001 וסיומה במועד מעצרו של המשיב, נהג המשיב לזייף שוברי תשלום, באופן שנחזו להיראות כאילו האגרה שולמה בבנק הדואר, בעוד שלא בוצע כל תשלום בפועל לזכות משרד התחבורה. כך היה המשיב יכול לשלשל לכיסו את סכומי האגרה שקיבל במזומן, בין במטבע ישראלי ובין במטבע חוץ. בהתחשב בסכומי האגרה המפורטים לעיל, ובמספר המקרים המפורטים בכתב האישום (131 מקרים, כאשר לגבי מקרה אחד מוסכם שהוא נכלל בטעות), מדובר בסך הכל בסכום של כ- 21 מיליון ש"ח. יצויין, כי בא כוח המבקשת מסר שמקרים נוספים נמצאים בחקירה ויש אפשרות שכתב האישום יתוקן, ואולם לצורך בקשה זו אין אלא להתייחס למצב הנוכחי.

טענת ההגנה המרכזית של  המשיב היא, שהתשלומים בבנק הדואר בוצעו בפועל ע"י שליח שהועסק על ידו, ששמו ולדיסלאב צ'קנוב (להלן - "השליח") והמשיב לא ידע דבר על הזיוף האמור. לטענת המשיב, השליח הועסק על-ידו על-פי הסכם העסקה שנחתם בשנת 2001. על פי טענה זו נהג המשיב למסור את סכומי הכסף לידיו של השליח כדי שזה יפנה לסניף בנק הדואר ויבצע בפועל את התשלום. המשיב הסביר דרך פעולה זו בכך שתהליך התשלום הצריך עמידה ממושכת בתור, ובהתחשב בהיקף עסקיו, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לבצע פעולות אלה בעצמו. לגירסת המשיב, הוא סמך על השליח, לאחר שבתחילה הפקיד בידיו סכומים קטנים יותר ובכל פעם השליח החזיר לידיו של המשיב את העודף המדויק בצירוף שובר התשלום, כך שלא היה למשיב יסוד לחשוד בשליח. אותו שליח, שפרטיו נמסרו ע"י המשיב למשטרה, היה אזרח ותושב ישראל בתקופה הרלוונטית, ובמהלכה אף שירת שירות סדיר בצה"ל. דא עקא, כי עוד בטרם תחילת החקירה המשטרתית, עזב השליח את הארץ.

4.         לצורך הדיון בבקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים, הסכימו באי כוח המשיב  להניח, שאכן כל שוברי התשלום הנזכרים בכתב האישום מזויפים, שאכן התשלומים הנוגעים לשוברי תשלום אלה הם תשלומים של סכומי כסף שהמשיב קיבל מאותם מבקשי רישיונות שהיו לקוחותיו של המשיב ושהמשיב היה זה שמסר את השוברים (המזויפים) לידי מבקשי הרישיונות, לאחר שהשוברים הוטבעו בחותמת בנק הדואר.

המשיב הכחיש נמרצות כל קשר שלו למעשי הזיוף בפועל וטען כי בענין זה אין בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו.

5.         חומר הראיות שבידי המבקשת אינו כולל ראיה ישירה בדבר מעורבותו של המשיב בזיוף השוברים. בא כוח המבקשת ביקש להסתמך על ראיות נסיבתיות וגם על הטענה לפיה גירסת המשיב בענין השליח היא גירסה מופרכת על פניה, שאין לה כל משקל.

לצורך ביסוס טיעון זה ציין בא כוח המבקשת, בין היתר, את העניינים הבאים:

א.         על פי חומר הראיות, איש מעובדי המשיב לא ראה מעולם את השליח. לענין זה יצוין, כי למשיב מספר עסקים המתנהלים באותה כתובת, והוא מחזיק בשני משרדים, האחד בקומה גבוהה, שם נמצא משרדו של המשיב עצמו, והשני בקומה נמוכה יותר, שם עובדים עובדיו של המשיב. עוד נטען ע"י בא כוח המבקשת, כי היחידים שהעידו על כך שהם ראו את השליח היו בניו של המשיב, העובדים יחד עימו בעסקו, והדבר תמוה לרקע עדויותיהם של יתר העובדים ומצביע על כך שעדות הבנים היתה מגמתית ונועדה לתמוך בגירסתו הבלתי מתקבלת על הדעת של המשיב.

ב.         בין המשיב לבין השליח נערך, לכאורה, "הסכם העסקה". הסכם זה נחתם, על פי הרשום בו, ביום 27.5.01 ונערך על ידי עורכת הדין איילה שטריים, שגם חתומה עליו. לטענת המבקשת, ההסכם מזויף ונועד לתמוך בגירסת המשיב. עובדה זו היא אחת העובדות שביסוד האישום השני .

הסכם העסקה זה נמסר על ידי המשיב למשטרה, ביחד עם מסמך נוסף, שהוא תצהיר בחתימת השליח שנחתם ביום 11.11.04, כאשר המשיב הגיש תלונה כנגד השליח ביום 16.11.04. לטענת המבקשת, התלונה היא תלונת שווא והמסמכים שצורפו לה מזויפים, והדבר נעשה כדי להרחיק מעל שכמו של המשיב את החשדות נגדו.

מסתבר שבסוף חודש אוקטובר 2004 יצרה אחת מעובדות משרד התחבורה (אתי גיל) קשר טלפוני עם המשיב ומסרה לו, כי התעוררה בעיה בקשר לאחד משוברי התשלום שניתן לגב' רחל אלישע. לטענת המשיב, משנודע לו דבר זה הוא ביקש לבררו עם השליח. השליח התחמק תחילה מלהיפגש עימו ואולם לאחר שהמשיב הצליח לאתרו, הודה לפניו השליח כי הוא שלשל לכיסו סכומי כסף לאחר שהסתבך בהלוואות בשוק האפור. בגדר כך הודה השליח כי זייף חותמת של בנק הדואר ואת הכספים לקח לעצמו. בשלב זה ניגשו המשיב והשליח למשרדה של עורכת הדין איילה שטריים, היא זו שגם חתומה על הסכם ההעסקה משנת 2001, שם חתם השליח על תצהיר המפרט את האמור לעיל, מבלי שצוין בו סכום הכסף עליו מדובר. על פי תצהיר זה התחייב השליח להתחיל ולהחזיר למבקש את הכספים ששלשל לכיסו ביום 15.11.04. משלא בוצע התשלום, החליט המשיב, לטענתו, להגיש תלונה כנגד השליח. תלונה זו נוסחה ע"י בא כוח המשיב, עורך דין עמית בר-טוב, ונשלחה ביום 15.11.04 למשטרת ישראל, וביום 16.11.04 נגבתה הודעתו של המשיב.

נתונים רלוונטיים נוספים הם, שהשליח עזב את הארץ ביום 15.11.04 וכי באותה עת, לגירסת המשיב, הוא עצמו לא ידע מה היקף הזיופים וגניבת הכספים, וסבר שמדובר בזיוף שוברים בודדים בלבד. עוד יצוין, כי בתקופה זו החלו בעלי רישיונות אחדים לפנות למשיב ולדרוש חזרה את כספם לאחר שהתברר להם כי יש אפשרות שרישיון המונית יבוטל כתוצאה מזיוף החותמות ומהעובדה שכספי האגרה לא הגיעו ליעדם. מחומר הראיות עולה, כי המשיב פעל להחזיר לחלק מאותם בעלי רישיונות סכומי כסף ממשיים. המשיב נעצר ביום 10.12.04.

כאמור, טענת המבקשת היא, שהסכם ההעסקה, כמו גם התצהיר הנ"ל, הם מסמכים מזויפים.

לענין זה מפנה בא כוח המבקשת לכך שעורכת הדין שטריים, החתומה על הסכם העסקה מיום 27.5.01, תוך פירוט מספר רישיונה כעורכת דין, קיבלה רישיון לעריכת דין רק ביום 31.5.01, כך שבמועד הנקוב בהסכם היא לא היתה יכולה לחתום עליו כעורכת דין ולציין את מספר רישיונה. עוד נטען ע"י בא כוח המבקשת, כי קיימות גירסאות סותרות באשר למקום החתימה על הסכם ההעסקה. בעוד שלגירסת המשיב ההסכם נחתם בפתח תקוה, שם נמצאת דירת המגורים של עורכת הדין שטריים, העידה הגב' שטריים כי דבר זה לא יתכן, וההסכם נערך ונחתם בתל אביב, באחד המשרדים עמם היתה בקשר. עורכת הדין שטריים גם טענה כי לא יתכן שחתמה על ההסכם בטרם קיבלה רישיון עריכת דין ויתכן ומדובר בטעות בתאריך. עם זאת, עורכת דין שטריים אישרה כי אכן ההסכם נערך על ידה מספר שנים לפני שראתה שוב את המשיב ואת השליח לצורך החתמת השליח על התצהיר.

סתירה נוספת עליה מצביע בא כוח המבקשת נוגעת לאופן יצירת הקשר הראשוני שבין המשיב לבין עורכת הדין שטריים. בעוד שעל פי עדות המשיב השליח היה זה שהציע למשיב לפנות לגב' שטריים, לאחר שהוא והמשיב שהו במשרד הרישוי בפתח תקוה, שכן משרדה היה קרוב למקום הימצאם; הרי שלפי עדותה של עורכת דין שטריים המשיב היה זה שפנה אליה כשראה אותה בבית המשפט בתל אביב.

יש לציין עוד, כי מחומר הראיות עולה, שהיה קושי ממשי לזמן את עורכת הדין שטריים למסירת עדות והיא נהגה לא כפי שנוהג אדם שאין לו ממה לחשוש.